בן כספית מפחד מהאינטרנט, או שונא אותו, או שניהם יחד. גם נחום ברנע. והם לא לבד. הכתבים המובילים של העיתונות הישראלית, אבירי המדיה הישנה, הם לא אוהבים את החיה הזאת. היא יוצאת להם מפרופורציה.

[הפוסט הזה עורר הרבה רעש, לאו דווקא מהסוג הטוב. אחרי כמה מיילים שהחלפתי עם אדם שוב אני רוצה לסייג אותו עוד לפני הקריאה. חולדאי, בדיעבד, פתח כרטיס ברשת חברתית, העלה אליה סרטים, ומשם החל הבלגן אליו התייחסתי למטה. אדם שוב טוען ששום "בלוג" לא היה מעורב בסיפור, למרות שכך הוצג הדבר בתקשורת, ואני בוחר להאמין לו. הפוסט כבר נכתב, אבל ההבהרה נמצאת פה לפני הקריאה, מטעמי הגינות. אני אמתין לבלוג האמיתי של רון חולדאי כדי לעדכן. בעיני, המסר לא השתנה, אבל אני מנסה לדייק]
אני לא יודע כמה אנשים מחוץ למעגל …

באופן עקרוני, וגם מעשי, אני לא בן אדם של כנסים – לא מצליח להתחבר אליהם, לא מרגיש שייך. אף פעם. המינגלינג האקסטטי, בעיקר כשהוא מבוסס על מדבקות, טייטלים, פצ'ים, וכיו"ב – פשוט מקשה עליי, מביך. אבל אם צריך, הולכים. כשלכנס יש ערך מוסף, אני משחק את המשחק כמו כולם. לא מרגיש בנוח, אבל עושה את ה"אינטרודקשיינס". ועדיין, לא מאמין בכלי הזה.
אחד הדברים שתמיד משעשעים אותי בכנסי אינטרנט, הוא הפער העצום בין הידע של הדוברים בפאנלים, לידע של היושבים בכיסאות. כנסים, לפחות בארץ, נוהגים לארח כל מיני מנכ"לים עתיקים שמדברים בניימדרופינג …