את הפוסט האחרון כתבתי פה לפני למעלה מ-9 חודשים. ניו יורק הייתה אז בשיא הקיץ, עם הלחות הבלתי נסבלת, עם החולצות המכופתרות האלה שמזיעות לך את הגב. העתיד היה פייסבוק. ההווה היה יו טיוב. הכלכלה הייתה כלכלה. 9 חודשים ופתאום אפריל 2009. ויא אללה, כמה רחוק זה נראה מפה. אני חושב שזה מה שאני הכי אוהב באינטרנט, האמת, את הקצב המטורף הזה, את השינוי המהיר, הבלתי פוסק. אין שום תחום בעולם שמשתנה ומתעדכן בקצב הזה. וזה אולי הכיף הכי גדול בחוויה הסטארטאפית הזאת, גם כשאתה למעלה וגם כשלמטה. זאת רכבת הרים.

חורף עבר עלינו מאז שהגענו לכאן, חורף ראשון בחיים שלי. ושלג, הרבה שלג, וקניית קולקציה חדשה של גרבי צמר, ומעיל פוך שעוטף אותך ממש עד הצעיף, ושלל כובעי גרב, וקור. המון המון קור שאף פעם לא ידעתי שיש בכלל. חורף אכזרי היה פה, משוגע. הוא הולך עכשיו ומבשיר לאיטו. אתמול, אחרי ביקור של עשרה ימים בתל אביב, נחתתי לפתע אל עיר מלאה שקדיות שפורחות בלבן ומזכירות שתיכף שמש. אביב מגיע לניו יורק. סגרנו שנה.

9 חודשים מאז הפוסט האחרון שכתבתי פה, ו-5min היא כבר פלטפורמת סינדיקציה סמנטית של סרטי הדרכה (כמה ביטויי 2.0 אפשר לצבור בחורף אחד). 9 חודשים ואנחנו כבר עם לופט מקסים ליד יוניון סקוור, ומיליוני משתמשים, ומאות שותפי תוכן, ועשרות אתרים בפלטפורמה, ומטוסים שלוקחים אותך לכל מיני משרדי פרסום, ופרזנטציות, מיליון ואחד פרזנטציות, וגם רשימת ספקים. מכל הדברים שקרו לי בחיים, עדיין מדהים אותי שיש לי חברה עם רשימת ספקים. זה עושה לי טוב, אני חושב, שיש לי ספקים מסודרים ברשימה. זה מרגיש כאילו עשיתי משהו עם החיים האלה.

וכבר מלא זמן שבא לי לכתוב, אבל לא נראה לי שאני אצליח להתמיד (הבלוגים שלי הם לא ממש דוגמא בהתמדה). ובינתיים האינטרנט גועש, ודברים קורים, ונורא קשה לכתוב באופן סדיר למרות שאתה מרגיש בלב העשייה ובא לך לתת את נקודת המבט שלך. אבל אין זמן. אף פעם אין מספיק זמן. הקצב, נו.

קראתי היום את גל מור (בטוויטר, אבל דרך פייסבוק שעשו איתו אגרגציה בדרך להיות טוויטר בעצמם) מגלה שעוד מעט יש לו יותר מנויים בטוויטר מאשר בבלוג. אנשים טוענים שטוויטר מצליח כל כך כי לאף אחד כבר אין כוח לקרוא יותר מ-140 תווים, שהקשב שלנו מתקצר. זה נכון, אבל נראה לי שיש פה גם צד שני – לאף אחד כבר אין זמן או קשב לייצר פיסקאות על פיסקאות של תוכן קוהרנטי. זה הופך לעניין מסובך. יובל דרור פתח, סגר ועכשיו פתח. גדי שמשון מפרפר (ומקטר בפייסבוק). אנקדוטות סגר (עם הבלחות בודדות). ה-co.il.s כותבים בקושי. בלוג הוא חתיכת משאבת אנרגיה (וכן, עשיתי לינק טראפינג. לא בכוונה). אבל טוויטר, לעומת זאת, עונה בדיוק על אותם צרכים אנושיים – תגובה, שיתוף, פידבק מיידי, נרקסיזם. והוא מצריך הרבה פחות השקעה. בלוג הוא סוג של ביצה טובענית וטוויטר זה מה-זה-קל. התקשורת בינינו משתנה, היא הופכת לסאונדבייטס של 12 שניות. תן הברקה או סתום את הפה. הפכנו להיות סוג של החמישייה הקאמרית, רק בלי המודעות.

אז זהו. רק רציתי לשים פה פוסט, לסמן טריטוריה. כבר יותר מדי זמן שאני לא מצליח להגיד את המילה הראשונה, אז הנה היא. בלי פואנטה. רק נקודת ציון כדי שיהיה אפשר להניח עליה דברים קצת יותר מעניינים.

ועוד זווית קטנה על טוויטר, עלינו. כל מילה מיותרת. תבלו: