מייקל ארינגטון מפרסם היום נתון די מדהים לגבי כמות המשתמשים ב-Twitter. מסתבר שעם כל הרעש העצום והבאזז הבלתי נסבל כמעט, לשירות יש בסך הכל 1.3 מיליון Unique Users בחודש, 900,000 מתוכם בארה"ב. הנתון הוא אמנם של comscore, ולא של טוויטר עצמם – כך שצריך להיות זהירים – אבל גם אם המספר מעט גבוה יותר, מדובר בכמות זניחה, הרבה הרבה מתחת לכמות המלל האינסופית שנכתבת על השירות.
המספרים האלה קצת היממו אותי, בעיקר בגלל שקורא ה-RSS שלי מקבל מדי יום 6-7 פוסטים שמנתחים כל פינה ב-Twitter, בפייסבוק כולם מטווטרים לי במוח, משקיעים …

12דקות אחרי שקניתי את ה-Blackberry הראשון שלי, כבר הייתי מכור. לא יותר מ-12 דקות הייתי צריך כדי להתחיל להקליד בטירוף, באמצע הרחוב, לשלוח מייל אחרי מייל אחרי מייל. המפגש עם הטכנולוגיה הזאת, שקיימת בשוק כבר אלף שנה בערך, תפס אותי לא מוכן. כמו ילד קטן, על ספסל באמצע יוניון סקוור, הפכתי למקלידן סדרתי. וכבר אז, 7 דקות אחרי 12 הדקות הראשונות, התחלתי להבין את ההשלכות הנוראיות שיהיו למכשיר הזה על החיים שלי. המכשיר הזה הולך להשתלט עליי.
מכיוון שאני לא early adopter, הגאדג'טים המוזרים האלה שיש לחצי מהאנשים סביבי, אף פעם …

קשה לי לכמת את כמות הפוסטים הטכנולוגיים שאני קורא בשבוע, אבל אני מניח שמדובר במאות. פעם זה היה תענוג גדול, היום אני מרגיש שריבוי האינפורמציה, ריבוי הבלוגים, יכולים לשגע בן אדם שפוי. ובכל זאת, הפחד להפסיד אינפורמציה חשובה, שביב מידע רלוונטי, מחייב אותי לעבור על כל הכותרות, בכל הבלוגים החשובים, למרות שרובם במילא מעתיקים סדרתיים אחד מהשני.
אז אם כבר נגזר עלי העינוי האובססיבי הזה, החלטתי לנסות להפיק משהו טוב מריבוי האינפורמציה, ולסכם כל שבוע עם הדברים הכי מעניינים שמצאתי ברשת. יאללה, לעבודה:
1)
אום מאליק מפרסם …

החודש, במזל טוב, חגגנו שנה להקמה של 5min. על תחילת הדרך, עם כל הקשיים והריגושים שקיימים בהקמת מיזם חדש, כתבתי מייד כשעלינו לאוויר. התגובות היו מדהימות, מהסוג שמזין 98 אוקטן במכונה המתישה והשוחקת שנקראת סטארט אפ (יזמים הם אנשים קצת נוירוטים, כמעט כמו סופרים, מילים טובות נותנות להם ים של אנרגיה).
הרבה מים עברו מאז בירדן. הרעיון שלנו צבר מתחרים, התמקצענו, השתפשפנו, גייסנו כסף, אני כבר בניו יורק (כותב פוסטים ב-2 בלילה, מחר ארוחת בוקר ב-7:30), ואנחנו דוחפים קדימה – שואפים להיות הדור הבא של צריכת הידע באינטרנט, מאמינים שאפשר.
אתמול, קצת …

זוכרים את הקטע הזה ב"טיסה נעימה", שבו הדיילת מודיעה לנוסעים שהמטוס סטה מהמסלול שלו, שהם לעולם לא יחזרו יותר לכדור הארץ, ושאין לאף אחד מושג מה לעשות? הנוסעים נשארים ישובים במושבים שלהם, רגועים יחסית, עד שהדיילת מודיעה ש"גם נגמר הקפה". כאן המטוס כולו נכנס לפאניקה היסטרית, אנשים צורחים, מיואשים, מאבדים שליטה. חיפשתי את הקאלט הזה ביו טיוב ולא מצאתי. לפחות לא הכל נמצא שם.
אני לא יודע למה ,אבל כשראיתי את הפרק האחרון של סאותפארק על הרגע שבו האינטרנט מפסיק לעבוד, נזכרתי ב"טיסה נעימה" והקטע עם הקפה. מוגזם, היסטרי, אבל מתאר …

שאלתי את עצמי למה פוסט האורח האחרון ב-co.ils הצליח לעורר בי אנטגוניזם. האם זה בגלל שאני נגד כל סוג של עשרת דיברות, האם זה בגלל שלא הסכמתי עם רוב העצות הפשטניות שבו, האם זה בגלל שאני לא אוהב שאומרים לי "ככה צריך לעשות את זה"? ניסיתי, אבל לא מצאתי תשובה מדוייקת. אני רק יודע שהמאמר הרגיז אותי, שמשהו בתרבות ה"בוא ואני אסביר לך איך זה צריך להיות", מעורר בי תגובה שלילית. והמאמר, שמסביר ליזמי אינטרנט פוטנציאלים מהי חווית הווב ה-2.0 הנוחה לשימוש, נכתב בדיוק בנימה שאני לא אוהב – פסקני, …

זהו. זה רשמי. או שאתה גורו, או שאתה לא קיים. בדה מרקר מצאו מילה חדשה, סופרלטיב 2.0, ושמישהו ינסה לעצור אותם.
הנה, למשל, משה ינאי – האיש שמכר ל-IBM שתי חברות בפחות מרבעון (סחתיין!). אז עכשיו, אליבא דה מרקר, משה ינאי הוא כבר לא סתם יזם שעשה את זה, משה ינאי הוא מעתה "גורו האיחסון". אם תציצו בכתבה שמתארת את האקזיט, תגלו שינאי הוא לא סתם עוד גורו של איחסון, אלא "גורו האיחסון העולמי" (שזה הרבה יותר מלהיות סתם גורו אחסון, תודו).
בינינו, תחשבו על זה רגע – מה זה גורו איחסון …

באופן עקרוני, וגם מעשי, אני לא בן אדם של כנסים – לא מצליח להתחבר אליהם, לא מרגיש שייך. אף פעם. המינגלינג האקסטטי, בעיקר כשהוא מבוסס על מדבקות, טייטלים, פצ'ים, וכיו"ב – פשוט מקשה עליי, מביך. אבל אם צריך, הולכים. כשלכנס יש ערך מוסף, אני משחק את המשחק כמו כולם. לא מרגיש בנוח, אבל עושה את ה"אינטרודקשיינס". ועדיין, לא מאמין בכלי הזה.
אחד הדברים שתמיד משעשעים אותי בכנסי אינטרנט, הוא הפער העצום בין הידע של הדוברים בפאנלים, לידע של היושבים בכיסאות. כנסים, לפחות בארץ, נוהגים לארח כל מיני מנכ"לים עתיקים שמדברים בניימדרופינג …